אז אלו הם חיי בזמן האחרון... (פרק 10)

לפעמים, אני עומדת מול המראה, מנסה להתוודע אל עצמי, להכיר אותי יותר לעומק.אני בטוחה שאני יודעת מי אני, אבל מעניין אותי לצאת מתוך עצמי לרגע, ולהביט בי מן הצד.
היום, ממרומי גילי, אני מרגישה שיש מן נפילת פעימות מואצת של הטלכרט המכונה במקרה זה "מוח". אני חושבת שניתנו לנו מספר פעימות מוקצבות, והן אמורות ליפול בסיטואציות שונות בחיים, ואצלי משום מה יש נפילה אינטנסיבית. אני מתחילה להבין את הדברים יותר לעומקם, ואני לא יודעת אם זה טוב לי או רע לי.
אני ידועה כאדם חוקר ושואל, לעיתים עד כדי קידוח. אני יודעת להשאיר את האדם שמולי עירום, ולעיתים מחפש מחסה. אני נוטה להפשיט עניין מכל קליפתו עד שהוא נחשף לגמרי.

בילדותי, הכרחתי את אימי לפתוח את מכסה הרדיו עם מברג בכדי להבין כיצד בוקעים הקולות של הזמרים האהובים עליי מתוכו. לא הרפיתי עד שקיבלתי תשובה, והיה עליה לספק אותי. כך גם היום, אני נוטה ל"הטריד" במובן מסוים את האנשים העומדים מולי,ואני מודעת לכך שאני יכולה להבהיל מאד את הסביבה שלי, אם אינה מוכנה עם תשובות הגיוניות.

דני אהב אותי, בכך לא היה לי ספק. זה לא הספיק לי, כי התשובה לכל שאלה שלי הייתה "אבל אני אוהב אותך". רציתי יותר, רציתי שהוא יילחם עליי כמו שאני נלחמתי בעצמי כדי להתאהב בו ולאהוב אותו כמו שרק אני ידעתי. העבר שלי נשאר מלווה אותי כצל, וגם אם חשבתי שלא אתאהב יותר, סירבתי לחיות בצל של הצל שלי, סירבתי להתהלך כצל והחלטתי שאני מכתיבה את קצב ההליכה וההתקדמות בחיי.

המשפחה שלו דחתה אותי על הסף, ולא הותירה לי מקום להביע את עצמי או להתגונן. מבחינתם הצל שלי נח עליי ככתם שמן על כביש המסכן את העוברים, כלא שבים.
נכון, לסביבה שלי זה היה נראה פרימיטיבי שלא לקבל אותי בגלל הנסיבות, אבל אני יכולתי להבין את ההתנגדות. ניסיתי להעמיד את עצמי במקומם, וחשבתי, במחשבה ראשונה, שרוב בני האדם היו חושבים כמותם, אבל במחשבה שנייה ,נעלבתי, ובשלישית, כעסתי עד שהגעתי להחלטה שאם הם בוחרים להתעלם מקיומי מהסיבות שלהם, אף הם לא יהיו פונקציה בחיי, מהסיבות שלי.

עם הכל, החלטתי לוותר על הכשרות ולבלוע צפרדעים, וכל זאת למען האהבה. השתיקה הייתה יפה מפני שמולי עמד אדם שנמצא בין הפטיש לסדן, וכמו שכבר אמרתי אין דבר טוב יותר מזה שיש לך את האפשרות לבחור, ואולי הוא לא רצה לבחור, כמו ילד בחנות ממתקים שלא רוצה לוותר על החטיף עבור השוקולד. כוחו של קונפליקט.

הכרנו במסיבה של החברה הכי טובה שלי. הוא ראה אותי, היה לו ידע קודם, הוא רצה את הקשר. אני מצידי, לא התעניינתי, לא הייתי מוכנה, ו"מונו" בהחלט התאים לי.
הוא חיזר אחריי כמי שמוכן לתת ולהקריב הכל מתוך ידיעה ברורה שזה מה שהוא רוצה, אך משהוא הצליח לשבות את ליבי, ושוב חשתי את אותן פעימות ההתאהבות, נראה היה שהאסימון שלו נפל והוא הבין שזה לא כ"כ פשוט, שההתנגדות עומדת איתנה ושההתמודדות אינה פשוטה.

התאהבות דרכה להעלם לשכוח עם הזמן או להפוך לאהבה. אצלנו, היא הפכה לאהבה גדולה, שההתנגדות לה רק הגבירה אותה, אבל ללא ספק שמה את שנינו בבחינת נבחנים. ניסינו למצוא כל הזמן תירוצים וסיבות מדוע עלינו להיפרד, והפרידות רק הקשו על כל אחד מאיתנו לבד. מצאנו עצמנו הולכים זה מזו ושבים זו אל זה במהירות מסחררת. מהירות שהתישה אותנו ואת הסביבה.
אני האשמתי אותו בחוסר יכולת לקחת אחריות ולקבל החלטה. חשבתי שבעזרת שתי אלו הוא יוכל לסדר הכל, אבל זה היה חסר. כל כך חסר עד שכל השתדלות מצידו קיבלה מעטפת חיצונית בלבד, ולא האמנתי בשינוי אמיתי.

התהלכתי עם המחשבה שזו אהבת אמת ואין צודקת ממנה, וגם אם אני עושה טעויות, אני חייבת ללכת איתה ולא לוותר עליה. לא תמיד אמרתי לו את כל מה שחשבתי עליו, וזאת בכדי לא לפגוע, אבל אמרתי דברים רבים שלא באמת חשבתי אותם, והם בהחלט פגעו. ומילים דרכן להישאר ולא לעזוב. זה היה המטבע, שני צדדים היו לו,דני ואני.
לא רציתי להשאיר אותו מאחור, לא הייתי מוכנה להפוך אותו לצל, פשוט לא יכולתי, וכמי שיודעת להשיא עצות לאחרים, לא הצלחתי להשיא אחת לעצמי. הראש אמר לשחרר והלב אסר,ממש דיאלוג, בו כל אחד מאבריי דיבר אל עצמו.
את הדיאלוגים האמיתיים שלי ניהלתי עם הדמויות שישבו מצידו השני של המסך. אלו שנתנו לי רעיונות, השיאו עצות, חשפו אותי לעצמי באופן אובייקטיבי וסיפקו לי חיות בזמן האחרון, אבל היה לי חסר...

‹‹ לפרק הקודם   לפרק הבא ››