"אני, אני לא רואה ריאליטי"

"אני, אני לא רואה ריאליטי, אחותי רואה וגם אח שלי, אז אני יושבת גם". "כן, אני מכיר את הדמויות ואני חבר בפורום של הסדרה, אבל זה רק כי יום אחד רציתי לשאול מישהו שאני מכיר שם". "לא, אני לא רואה ריאליטי, רק מכיר את הדמויות בעל פה, את לוח השידורים וכן, יש לי פייבוריט, אבל זה מוצאים תוך 10 שניות, זה לא קשור". מוכר לכם? ההתנצלות הרגילה של צופי הריאליטי הישראלים? ההסבר המפורט שהם לא רואים ואחר כך הסבר מפורט על הסדרה ועל מה שהם אוהבים שם? אז זה מוכר גם לי, ואני חושבת שזה מיותר, יותר ממיותר, זה בעיקר מגוחך.

יש משהו מרגש מאד בריאליטי. זו הרי לא המציאות, כל אחד יגיד לכם את זה, המציאות זה "מחוברות" או סרטים דוקומנטריים, המציאות זה לא כוכב נולד, גם לא הישרדות. יש משהו מסעיר, בתחושת הרואה ואינו נראית הזו. ברגשות האשמה ובכמה שכל אדם מערבי יגיד שזה אסור. ההשוואה אמנם מוגזמת, אבל זה מזכיר במידה מסוימת את תחרויות הגלדיאטורים ברומא. מדובר כמובן בדבר שהוא הרבה יותר "לייט". לא מדובר בהתעללות שכזו, ואנשים שהולכים לתכנית מהסוג הזה, בניגוד לרומא העתיקה, עושים זאת מבחירה. אבל שוב, מדובר בשעשוע האסור, ברגשות האשמה שמכרסמים על שאנו נהנים מסבלם את אחרים.

לראות תכנית ריאליטי, הפך, בעיקר אצל המבוגרים שבנינו, לאסור. לא תראו אנשים משכילים מודים בפה מלא שהם רואים הישרדות או האח הגדול. למה? כי זה פסול. לראות את הסבל של האחרים וליהנות מזה, זה גס רוח, זה חצוף, זה מגעיל. ברור שהם רואים, המספרים לא משקרים, שלושים אחוזי רייטינג מראים שמיליון צופים רואים סדרה. מדובר בתופעה תכליתית.

אבל למה אנחנו מרגישים שזה כל כך אסור? נכון, מבחינה מוסרית זה פסול, אבל בעצם למה לא?. התחושה היא שזה רע, שזה הג'אנק של הטלוויזיה, שדרמה זה יותר טוב, זה יותר עשיר. רבים שכחו שהדרמה היומית, האיכותית, נקראה עד לפני כמה שנים טלנובלה והייתה בפני עצמה הג'אנק הטלוויזיוני. עד שאנשים התחילו לראות, להבין, לקבל את זה שזה מה שכיף לצפות בו, צרות של אחרים.

נכון, לא תצאו מפה עם ידע כללי נרחב, אבל עם תובנות לחיים, מאד יכול להיות שכן. אם אתם מוכנים להתמכרות של התכניות הללו, שהן גרמו לי לוותר עליהן, מדובר בניסוי חברתי מעניין. אין שום סיבה שלא נלמד על דינמיקה חברתית כתוצאה מתכנית ריאליטי, הרי איפה נראה מגוון רחב יותר?. דתייה, הומו, משוגעת, יפה, משכונת מצוקה, מהדרום, מהצפון, המגוון הוא אין סופי.

הריאליטי יכול להיות בדיוק כמו כל דבר אחר, טוב במידה ורע במידה. אין שום סיבה שנחוש אשמה על צפייה בבעיות של אחרים. בתחרות כישרונות מוצלחת (כוכב נולד, נולד לרקוד, פרויקט מסלול). בתכנית היכרות שמאפשרת לאנשים למצוא אהבה או לזכות בכסף. התכניות האלו, טובות לכולם, המשתתפים סובלים למען מטרה, הצופים נהנים משעה חסרת מחשבה, הרגעות מול תכנית טלוויזיה שמראה את הבעיות של האחרים. ערוצי הטלוויזיה זוכים לרייטינג גבוה וכסף מפרסומות והמפרסמים זוכים לפריסה גדולה בקהל גדול.

די עם ייפות הנפש, אין סיבה אליה. כמו שכל מקצוע מכבד את בעליו, כך גם כל תכנית טלוויזיה מכבדת את הצופים שבה. אם אתם רואים, תודו בזה. בחיוך. אתם נהנים וזה מה שחשוב. ברגע שנסיר, כחברה, את הטאבו, ההנאה תגדל. רגשות האשמה ייעלמו ותחושת האסור הקלילה תישאר. הריאליטי פה והוא לא הולך לעזוב. אנחנו גם לא רוצים שיעזוב. אז בואו נהיה כנים עם עצמינו והסביבה, ובפעם הבאה שישאלו אותנו על סדרת ריאליטי מוכרת פשוט תגידו "כן, אני צופה".