אומץ!

השנה זה קרה.

הבטתי בו בתינוק הקטן שלי והבנתי שכך פרחו להן באופן לא ברור לחלוטין 11 שנים.

זוכרת הכל כאילו ארע רק אתמול.

זוכרת את הרגע בו גיליתי שאני בהריון, היה זה לאחר שהודחתי לכיוון חדר הכביסה עם סיגריה משחררת (המקום היחיד בו מותר היה לי לעשן בתחומי הבית) וזאת לאחר שהנחתי כוס עם בדיקת הריון בחדר המקלחת.

זוכרת את הרגע בו הבטתי בשיעמום על המקל ונשימתי נעתקה למראה שני הקווים המקבילים.

זוכרת היטב שהיה זה יום שישי ושהייתי לבד בבית מחכה בקוצר רוח לבן זוגי, שיכנס ואבשר לו את הלא יאומן.

זוכרת כל שבוע שחלף מאותו רגע.

זוכרת היטב היטב את הסיגריה ההיא בחדר הכביסה, זו שלאחריה השתנו חיי ונופפתי לעבר התמכרות הניקוטין שלי לשלום.

מאז אותה סיגריה, מאז אותו רגע, עברו כמעט 12 שנים.

זוכרת שבמהלך ההיריון, הייתי נוסעת על בטני העגולה שרקדה סלאו צמוד עם ההגה שבקושי הצליח להסתובב על צירו מפאת גודלה, נוסעת להוריד את אחי הקרבי בנקודת האיסוף בה חיכו שירות בדרכן ללבנון, אי שם קצת אחרי תל- חי.

זוכרת כיצד כל תקרית חיילים הייתה הופכת את בטני על בני העתיד להגיח אל העולם.

זוכרת כיצד איבד אחי חיילים ששרתו תחת פיקודו, זוכרת בופור, זוכרת דכדוך בעיניים בתום רגילה, זוכרת את אמי (שהינה אחות שכולה) נפרדת מאחי ולא מצליחה להבין כיצד היא מסוגלת להעביר דקה דקה, שעה שעה, בזמן שהוא שם בלא נודע.

זוכרת המון מזל שליווה את השירות הצבאי הזה... וזוכרת יותר מכל כיצד בעודי מתבוננת בבני הרך, אינני מצליחה להבין כיצד הורה יכול לשלח את בנו אל עבר שירות קרבי שכזה ולאחר מכן אל עבר הטיול התרמילאי.

איך? איך אפשר? ואז קרה דבר מוזר, עברו להם 11 שנים מאז נולדה יצירת מופת איתה עברנו לא מעט עד כה, זו שלימדה אותנו יותר מכל מה גלום בנו.

ולפתע, לאחר 11 שנים הבנתי. עד כמה שנהיה קשורים רגשית לעד, הוא איננו קנייננו, אינני יכולה לשדר דו משמעות. לחנך ולייחל לעצמאותו וברגע האמת להדק את החבל.

פתאום הבנתי שחבל הטבור הוא חבל שבו אני מחוברת אליו ומגיע רגע בו אהיה חייבת לנתק את עצמי בכדי שיתנסה, בכדי שלעיתים יעשה דברים שבחלקם יגרמו לי כהורה להחסיר פעימות אין ספור:

הרגע בו הוא צריך לחזור הביתה לבד מהמסיבה.

הרגע בו הוא משאיל את הרכב ואחראי לנהוג בבטחה בין נהגים שבחלקם אינם בטוחים לו.

הרגע בו הוא יתקרב אל בנות המין השני ויצטרך לגלות גם שם אנושיות, רגשיות ואחריות משותפת.

ו....הרגע בו יגיע ויאמר לנו: "אני רוצה להיות קרבי"... ואולי לא יהיה קרבי, אך הבחירה לא לנו. תפקידנו להפכו לבוגר אחראי ולסמוך על כך שאי שם בשנים הראשונות לחייו עשינו משהו נכון, הצלחנו ללמדו אחריות אישית אך גם עצמית – לחייו ולגופו.

אנו צופים מן הצד, יכולים להמליץ, יכולים לייעץ, אך האתגר הגדול מכל הוא לשחרר, להצליח להיות מספיק אלטרואיסטי בכדי לא להכתיב חיים ולקוות שהמחיר היחיד שישולם יהיה מחיר חוסר השקט שבו נאלץ להעביר את הרגעים הללו הנעים בין נצח לאין סוף.

בשביל להיות הורה אהיה גם אני חייבת לעבור את מבחן האומץ הזה.

חזק ואמץ לאתגר הגדול מכל – ההורות.

גלית הראל - כתיבה תדמיתית
galit@e-sheet.co.il